כשהייתי בחטיבת הביניים, היו לנו שיעורי נגרות עם יוסף. בעצם שיעור יצירה עם עץ בו אנו מקבלים תכנית לביצוע ובעזרת כלים ידניים חתכנו, קדחנו, שייפנו והגענו לגמר בשביעות רצון גדולה. היום, כעבור מספר לא קטן של שנים, עת אני עוסק בעבודות העץ, אני מתלבט ביני לביני איזהו הכלי הנכון לפתרון המשוואה – האתגר שלפניי. עכשיו, אודה שכנגר מתיימר, אני מעוניין להגיע לתוצאה במהירות הגבוהה האפשרית מכל הסיבות שבעולם (סיפוק, עמידה בשעות המתומחרות, מעבר לפרויקט הבא ועוד).
באחד הפרויקטים, ביצעתי כמה חיתוכים עם המסור החשמלי במיומנות ודיוק גבוהים, ליצירת חיבור יפני מדליק. בעודי זורח מסיפוק, פרסמתי כמה תמונות של היצירה וההישג בפורום פייסבוק שנושאו נגרות מסורתית. לצד כמה מחמאות, ננזפתי קשות על ידי מנהל הפורום על כך שחרגתי מנושא הקבוצה. התנצלתי כמובן ותמהתי בעצמי על הרצינות התהומית שהפגין .
כאשר אני בחו”ל, אני נוהג לפקוד תדירות את חנויות ה”עשה זאת בעצמך”, נגריות, חנויות עץ ו”טמבוריות” מקומיות (לא לשפוט – יש לי את זה מאישתי שנסחבת איתי לכולם). זוהי עבורי פינת כיף והשראה שזר לא יבינה (וגם לא המוכרים המקומיים). באחת החנויות קניתי מקצוע סטנלי קטנטן שפשוט נראה חמוד. החמודי הזה מתגלה ככלי קטן, יעיל במיוחד ומדויק ובכל פרויקט בא לידי ביטוי. חשבתי לעצמי, מה גורם לי לגשת אליו כל כך הרבה והבנתי כי ההשחזה היא המפתח. מודה שלא נתתי בתחילת הדרך משקל נכון לכך. למעשה כלל המפסלות שרכשתי ברוב הזמן בילו במגירות ופינו את מקומן לעבודה עם כלים חשמליים. אך ככל שחולף הזמן, אני מוצא להן מקום רב בביצועים ונהנה מכל רגע, נזכר ברומנטיות בכיתה ח’ בסדנה עם יוסף בחטיבת הביניים.
אחרי השחזה ראויה, להעביר מפסלת (chisel) על שוונץ בולט על פני העבודה, עץ קשה ונחתך כמו חמאה זה דיוק וסיפוק כמו תרגיל קרקע מוצלח במשחקים האולימפיים, או גול בגביע העולמי או סל ניצחון בשנייה האחרונה במשחק (ברור כבר, נכון?!). חיבור שני עצים – “סין וגרז” (בליטה ושקע בהתאמה) ניתן לבצע בזריזות בחיתוכי מסור שולחני / רוטר חשמלי ובעזרת מקדחים שונים. אין לתאר את הסיפוק וגם את אותו הדיוק בעבודה וביצוע סין וגרז עם מפסלות ומסורים יפניים (עם שיניים קטנטנות ומדויקות – “על הקו”) אז התשובה היא שכיום הדבר הנכון עבורי הוא לשלב בין העבר לעתיד, לבחור את הכלי הנכון לאתגר הנכון – הרי בעץ זה הכל פתרון בעיות.